<h1>ספר החינוך מצוה תקצ"ו</h1>
<h2>דף נד:</h2>
שלא נמנע הבהמה מלאכול ממה שתעבוד בו בשעת עבודה כגון שתדוש תבואה או תשא תבן ממקום למקום על גבה שאין רשות לנו למונעה מלאכול ממנה, ועל זה נאמר [דברים כ"ה] לא תחסום שור בדישו. משרשי המצוה ללמד עצמינו להיות נפשינו נפש יפה בוחרת היושר ומדבקת בו ורודפת אחר החסד והחמלה, ובהרגילנו אותה על זה אף על הבהמות שלא נבראו רק לשמשנו לחוס עליהן לחלק להן חלק מיגיעת בשרן, תקח לה הנפש דרכה בהרגל זה להטיב אל בני אדם ולשמור אותם מהעביר עליהם הדרך בשום דבר שראוי להם ולשלם שכרם ככל אשר יעשו טוב ולהשביעם מאשר יגעו בו, וזה הדרך ראויה ילכו בה עם הקודש הנבחר. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שאיסור חסימה הוא כשעושה הבהמה בגידולי הקרקע בין במחובר בין בתלוש. ואחד השור ואחד כל מיני בהמה וחיה, בין טמאים בין טהורים בכלל איסור זה, ואחד הדש ואחד כל שאר מיני מלאכות של גדולי קרקע, ולא נאמר שור בדישו אלא בהווה, והחוסם את הפועל פטור, ואחד החוסם אותה בשעת מלאכה או קודם מלאכה ואחר כך עשה בה מלאכה חייב משום חסימה. ודין הדש בפרתו של גוי, והאומר לגוי חסום פרתי ודוש בה, ודין אם היה רע לבני מעיה מה שהיא עושה בו, ודין פרות המהלכות על התבואה. ויתר פרטיה מבוארין בפרק ז' מבבא מציעא. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, ועובר על זה וחסם פרתו ודש בה חייב מלקות, ואפילו חסמה בקול לוקה כגון שמונע הפרה מלאכול בקול גערותיו, שעקימת שפתיו בזה הוא חשוב מעשה גדול להלקותו עליו כנראה בסנהדרין [ס"ה ע"ב], ותימה הוא מאי שנא הכא משאר דוכתי, והשוכר בהמה וחסמה לוקה ומשלם לבעלים ארבעת קבין לפרה ושלשה קבין לחמור.
